כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מתל אביב-יפו: אתנוגרפיה של הקפות שמחת תורה רפורמית

שמחת תורה אינו חג מן התורה או מתקנות חז"ל, אלא מנהג שהתפתח לאורך הדורות וידע שינויים רבים. החג, שנוצר בימי האמוראים בבל, מציין את סיום המעגל השנתי של קריאת חמשת חומשי התורה ומוכר בעיקר בזכות ההקפות בבית הכנסת והעלויות לתורה. בשנים האחרונות הפך שמחת תורה בחלק מקהילות ישראל אחד החגים הבולטים ביותר להמסת החומות המגדריות, עם השתתפות נשים בהקפות המסורתיות. בקהילות היהדות הרפורמית, ביצוע הקפות שיוויוניות הוא מחזה שכיח המסמן את המאבק בפטריארכיה. מתוך הכרה בכוחו של הריקוד בכינון יחסים חברתיים ובשיקוף תהליכים תרבותיים ופוליטיים שונים המאמר מדגים כיצד ביצוע המנהג המסורתי בקהילות הרפורמיות בישראל מובנה כפרקטיקה של סימון דתי, לאומי ומגדרי במרחב הציבורי. בזכות האידיאולוגיה הליברלית של היהדות הרפורמית מאפשרות ההקפות הנכחת זהויות מגדריות ומיניות שהודרו מהשתתפות בפולחן היהודי במהלך הדורות. הריקוד עם התורה יוצר תחושת שייכות למסורת העבר ומאפשר בחינה מחדש של היחס לנשגב. הביצוע מכונן ומשקף את התנועה בין מסורת לחידוש באמצעות זיהוי מקומו של הגוף כסוכן חברתי בעשייה הדתית. בכך מסמנת הקהילה הרפורמית את מקומה בספרה הציבורית כסוכנות דתית נוכחת-קיימת, כזו שבכוחה לערער על יסודותיה הפטריארכליים של המסורת היהודית. נוסף על כך, ביצועו של המנהג המסורתי במרחב העירוני של תל אביב-יפו מאיר הן על מערכת היחסים בין יהדות תוצרת חוץ לבין יהדות תוצרת הארץ והן על היחס לאוכלוסייה הערבית ביפו. (מתוך המאמר)