דאורייתא ודרבנן: מעמדה של האישיות היוצרת במחשבת הרמב"ן

האבחנה בין דאורייתא ובין דרבנן מושרשת בספרות התורה שבע"פ. ההלכות מדאורייתא שומרות כביכול על זיקה ישרה לתורה, ואילו דיני דרבנן הם הוספות מאוחרות של הרבנים חכמי התורה שבעל פה. החוקר י' גילת עמד על האיחור של דרך סיווג זו, והראה שהבחנה זו נובעת מחוסר התאמה של ההלכה העתיקה לנורמות המאוחרות. ההלכה העתיקה דנה במקרים פרטיים, והיא רחוקה מכללים והכללות. היא מפרשת את הדין החל במקרה מקומי בודד, ולא את עקרון העל המופשט. לאחר חורבן הבית נוסחו הכללים ונוצקו המושגים והעקרונות המופשטים. הרצון להכליל, לנתח ולסווג בקטגוריות עקרוניות אפיין את יחסם של בעלי התוספות לתלמוד. בית מדרש זה ראה את התלמוד כולו כמקשה אחת וניסח עקרונות שמטרתם ליישב סוגיות סותרות. במקרים רבים קרס האידאל אל מול הסוגיה הסרבנית, והפרטים לא נשמעו לכללים הכפויים. כדי להתמודד עם אי ההתאמה חזרו בעלי התוספות אל ההבחנה בין דאורייתא ודרבנן. הרמב"ן, שרבותיו נמנו עם יוצאי בית המדרש הצרפתי, היה בעל שליטה מלאה בכלי הניתוח של בעלי התוספות, והוליך את שיטתם צעד אחד קדימה. במקומות רבים הוא העמיד תפיסה חדשה המבטלת את הצורך בקושיות ובתירוצים, שיפר את יכולת ההבחנה של חכמי צרפת, והכניס תחת הכללים העקרוניים מקרים שבעלי התוספות הגדירום חריגים מדרבנן.