בריכות שכשוך מלאכותיות־ציבוריות ביהודה ושומרון: היבטים גיאוגרפיים וסוציולוגיים ומשמעויות סימבוליות

מאמר זה סוקר את התפתחות הקמתן של בריכות שכשוך מלאכותיות־ציבוריות ביהודה ושומרון משנת 2007 ואילך, ובוחן היבטים פיזיים, חברתיים וסימבוליים של התופעה. בריכות השכשוך הוקמו ביוזמות מקומיות, כמענה לחוסר במעיינות טבעיים בסביבת היישובים שהן נבנו בתחומם. הן גם נותנות מענה למציאות הגיאו־פוליטית והביטחונית המורכבת, המדירה את רגליהם של התושבים היהודים ממקורות מים טבעיים הסמוכים לאזורים שמתגוררת בהם אוכלוסייה פלסטינית. מיום הקמתן של הבריכות הן הפכו אבן שואבת למבקרים רבים – מקומיים, מטיילים ותיירים. מצפייה בבאי הבריכות ניכרת נוכחות בולטת של נשים וילדים, הנהנים מתחושת הביטחון שבסביבתם. בחינת השימוש בבריכות אף מלמדת על פתרון יצירתי־מעשי לסוגיית הרחצה הרב־מגדרית בקרב הציבור הדתי־לאומי, ומהתבוננות בפעולות הרשויות המקומיות עולה שהבריכות האלה הן אמצעי ההסברה המועדף עליהן. יתרה מזו, משמעויותיהן הסימבוליות מחדדות את התובנה שעיצובן נועד לשוות להן מראה “מקראי” ופסטורלי, כחלק מתפיסת המרחב של בני הדור השני של מתנחלי יהודה ושומרון. מגמות אלה משמרות את הזיכרון הנופי שנחקק בקרב בני הדור הראשון, והן טומנות בחובן משמעויות פוליטיות ואידיאולוגיות, גלויות וסמויות. (מתוך המאמר)