בין אגדה להלכה: הרמב"ם על מסכת אבות - אתיקה ופולמוס אנטי-קראי

פירושו של הרמב"ם למסכת אבות הוא חלק מפירושו המקיף למשנה כולה. ייחודו של פירוש זה לעומת כלל פירושו של הרמב"ם למשנה נעוץ בייחודה של מסכת אבות, בדרך שהרמב"ם ראה את הדרכותיה וממילא את הדרך שיש ללכת בפירושה. בניגוד לרוב הנושאים הנדונים במסכתות המשנה - שעניינם הלכתי - הנושאים הנדונים במסכת אבות עניינם אתי-מוסרי, ופירושו של הרמב"ם למסכת זו מלמד על הדרך שבה ראה טקסט שמצד אחד סמכות חז"ל נסוכה עליו, אך מצד אחר אינו מקובל במסורת הפסיקה כמחייב במובן המשפטי-דתי. במאמר זה אעמוד על כמה היבטים מרכזיים ביחסו של הרמב"ם למסכת אבות: נמעניה של המסכת, תכלית הוראותיה ומעמדה ההלכתי, וכן הדרך שבה ניצל הרמב"ם את המסכת לקידום הדרך האתית המומלצת לדעתו. בעניין אחרון זה אעמוד על שניים מפירושיו למסכת אבות שיש ביניהם זיקה פנימית הדוקה. הראשון הוא המסר הכללי של מסכת, שהוא לדברי הרמב"ם: 'שהד פי אלדניא' - פרישות מן העולם הזה. פרישות זו, יש לה מאפיינים ומקורות צופיים, והיא מובנת אצל הרמב"ם כראיית צורכי האדם ותאוותיו ומעמדו החברתי לא כתכליות לעצמם, אלא כאמצעים בלבד לתכלית האמיתית של האדם. לדרך חיים זו הרמב"ם קורא 'עבודה מאהבה', או 'תורה לשמה'. הפירוש השני עוסק בסכנה הטמונה בהוראת עקרון העבודה מאהבה. אי-הבנה נכונה של העיקרון האתי האמור עלולה לגרום, ואומנם לדעת הרמב"ם גרמה, סטיות תאולוגיות ויצירת כיתות של מינות, ובראשן הקראות. (מתוך המאמר)