אתנוגרפיה של סיגְד אתיופי בקהילה רפורמית ישראלית: [מתוך המדור: תרבות]

הסיגְד הוא חג עלייה לרגל שיהודי אתיופיה מציינים בכל כ"ט במרחשוון, 50 ימים לאחר יום הכיפורים, כדי לשחזר את מעמד הר סיני ולסמל את חידוש הברית בין עם ישראל לאלוהים. באתיופיה היה החג יום של צום, טָהרה והתחדשות, ובו נשאו ברכות ותפילות לגאולה ולשיבת ציון. גם כיום, לאחר העלייה ארצה, הסיגד נחגג, אולם משמעותו הדתית והחברתית שונה. החג, המצוין בטקס ממלכתי רשמי, זוכה למופעים ציבוריים, לרבות במרכזים קהילתיים, בארגונים לא רשמיים ובמוסדות חינוך שונים. בין היָזמות, ציון הסיגד מזה יותר מעשור בכמה קהילות דתיות שאינן אורתודוכסיות המשוייכות לתנועה הרפורמית בישראל. בתור תנועה שדוגלת בפלורליזם תרבותי ומתמודדת עם תופעות של הדרה במרחב האתנו-לאומי, ציון הסיגד מאפשר לקהילותיה לסמן את מחויבותן להיאבק באי-שוויון בחברה הישראלית. מהניתוח האתנוגרפי של חגיגת הסיגד בקהילה הרפורמית בגדרה עולה כי היָזמה להפקת הסיגד נובעת מכוח רצונן של חברות הקהילה להכיר את שכנותיהן במרחב העירוני. הביצוע אינו מושתת בהכרח על תאולוגיה משותפת או על אימוץ של ערכים חברתיים דומים. חגיגת הסיגד מאפשרת להן להכיר את התרבות האתיופית, לנכס ייצוגים וסמלים תרבותיים-מגדריים ולכונן סולידריות ואחוות נשים. ואולם הרצון להכרת האחרת אינו מנוטרל מיחסי כוח. מניתוח עמדותיהן של חברות התנועה הרפורמית בנוגע לשיתוף הפעולה הבין-קהילתי ניכרת אחיזתן בעמדה פמיניסטית ליברלית. מצד אחד עמדה זו מבהירה שהסיגד הוא אכן מפגן של סולידריות מגדרית ומאבק באי-שוויון ובהדרה, ומצד אחר היא מבטאת דחייה וגישה אתנוצנטרית כלפי התרבות האתיופית. (מתוך המאמר)