אחריותה של אשה למעשה הפוגע בזולתה: היבט ויקטימולוגי על גישות חז"ל

נבחנה ונמצאה זיקה אפשרית בין המשגות ויקטימולוגיות בסיסיות לבין מדרשי חז"ל, בהקשר של שני סיפורים מספר בראשית - לוט ובנותיו, ותמר ויהודה: הגישה הפוזיטיביסטית מתאימה למדרשים המדגישים את תרומתו של הקרבן לעבירת אונס ו/או גילוי עריות (לוט ויהודה, בהתאמה), בעוד שהגישה הרדיקלית מתאימה למדרשים המדגישים את כוונותיהן הטובות של מבצעות העבירה (בנות לוט ותמר) ואת הנסיבות, כולל תרבות מגדרית, שהובילו אותן למצב שבו לא היה להן מוצא זולת ביצוע העבירה. דיון בנוגע להשתמעות עיונית של ממצאים אלה מוביל להמשגת הזיקה הנדונה כתבנית ויקטימולוגית בלתי שגרתית הנושאת אופי הופכי: דווקא מבצעות העבירה השמיעו את קולן כקרבן (במקרא ובמדרש) ואילו הקרבנות (לוט ויהודה) לא התבטאו כקרבן. מוצע הסבר מגדרי/סטריאוטיפי-חברתי להשתמעות חריגה זו ונדונה תרומה אפשרית של ממצאים לשני גופי הידע שבהם עסק המחקר הנוכחי (מתוך המאמר).