קורבנות גברית לאלימות בין בני זוג, האשמה עצמית ותפיסת תפקידי מגדר

אלימות בין בני זוג נחשבת לבעיה חברתית במרבית המדינות, ובישראל בפרט, מאז שנותה-70 של המאה הקודמת. בעוד שהעמדה הפמיניסטית רואה את האלימות כמאבק לשליטה גברית, בעשורים האחרונים הצטברו מחקרים המצביעים על תופעה סימטרית של אלימות זוגית. המחקר הנוכחי מתבסס על תיאוריית ההבניה המגדרית, הטוענת כי תפקידי מגדר מוטמעים בפרט באמצעות סכמה קוגניטיבית. מטרת המחקר הייתה לבחון את הקשר בין תפקידי המגדר לתפיסת האשמה העצמית בקרב גברים קורבנות לאלימות זוגית. השערת המחקר היא כי ככל שמידת הזדהותו של הגבר עם תפקידי מגדר גבריים תהיה חזקה יותר, כך תגדל ההאשמה העצמית שלו על היותו קורבן, ולהפך, ככל שמידת הזדהותו עם תפקידי מגדר נשיים רבה יותר, כך ההאשמה העצמית שלו תהיה נמוכה יותר. במחקר השתתפו 301 גברים אשר ענו על ארבעה שאלונים: שאלון סוציו-דמוגרפי, שאלון רמת אלימות, שאלון תפיסת תפקידי מגדר ושאלון האשמה עצמית. השערות המחקר אוששו והצביעו על דיסוננס קוגניטיבי בין תפקידי הגבר לבין תפיסתו כקורבן. תרומת המחקר היא בהבנה כי תופעת הקורבנות וההאשמה העצמית אינה מוגבלת לנשים, אלא קיימת גם אצל גברים, והוא מסייע להעשיר את השדה המחקרי והטיפולי בהבנת קשייהם של גברים קורבנות לאלימות.