מחאת הלוחמים המשוחררים לאחר מלחמת יום הכיפורים ותרבות המחאה בישראל

אחד ההיבטים המשמעותיים בהיסטוריה של מלחמת יום הכיפורים נעוץ בתהליכי "היציאה מהמלחמה", דהיינו תגובתה של החברה האזרחית למלחמה ולתוצאותיה, וכן השפעותיה ורישומה בתחומי החברה, הפוליטיקה והתרבות. מחקר זה מתמקד באחד מתהליכים אלה והוא היווצרותן של מחאה ותנועות חברתיות בעקבות המלחמה. מלחמת יום הכיפורים זירזה במידה ניכרת את התגבשותן של שתי תנועות פוליטיות־אידאולוגיות שהיו מבוזרות יחסית לכדי תנועות חברתיות בעלות יעדים רעיוניים ואופרטיביים: התנועה למען ארץ ישראל השלמה קיבלה מיד אחרי המלחמה ביטוי בדמותו של ״גוש אמונים״, וארגוני השמאל, השמאל הרדיקלי וההתנגדות לכיבוש התגבשו בתהליך אטי מעט יותר לכדי תנועת ״שלום עכשיו״, שתוקם באופן רשמי בשנת 1978. שתי תנועות מחאה אחרות היו קשורות באופן הדוק יותר למהלכי המלחמה ותוצאותיה והותירו את רישומן ההיסטורי: תנועת הורי החיילים השבויים, שכבר לקראת סוף חודש אוקטובר 1973 התארגנו ביעילות כדי להבטיח טיפול יעיל בהחזרת השבויים על רקע השיחות המדיניות שהתקיימו בחודשים נובמבר ודצמבר, והצליחו לייצר לחץ ציבורי ולגייס תמיכה תקשורתית, ותנועה של חיילי מילואים וצעירים שניהלה מאבק ציבורי כנגד הדרג הפוליטי, שעמד ברקע התפטרות הממשלה באפריל 1974, והטביעה חותם עמוק לא פחות. המחקר הנוכחי בוחן את מחאת הלוחמים המשוחררים מפרספקטיבה אינסטרומנטלית כדי לזהות כיצד חוללה התנועה שינויים סמליים ומבניים ברפרטואר הפעולה האזרחית בישראל, כיצד הרחיבה ושכללה את דפוסי התארגנותה והתבטאויותיה של המחאה הקולקטיבית בחברה הישראלית, וביססה את מעמדו של הציבור כנשא לגיטימי של ביקורת בסוגיות חוץ וביטחון.