לכידות יחידה בפעילות מבצעית: מבט אחר מתוך התבוננות בפלוגות מבצעיות באינתיפאדת אל-אקצה

מאז מלחמת העולם השנייה, לכידות היחידה הצבאית נחשבת בקרב מפקדים ואנשי מדעי ההתנהגות בצבאות כמאפיין חשוב, כמעט הכרחי, של ארגון צבאי יעיל. עם זאת, מאפייני שדה הקרב של ימינו מחייבים התבוננות מחודשת בהבנה זו. המחקר הנוכחי מבוסס על ראיונות ועל תצפיות שנערכו במחצית השנה הראשונה של אינתיפאדת אל-אקצה (שנת 2000) בפלוגות קרביות בצה"ל. המידע שנאסף במחקר מאפשר לבחון מחדש את מושג לכידות היחידה ואת חשיבות הלכידות במהלך קרב. הממצאים על התארגנות של כוחות צבאיים ללחימה, העולים במחקר זה, מציגים תמונה שונה מאוד מזו המקובלת בספרות הסוציולוגית והפסיכולוגית. במקום לכידות יחידה המבוססת על קשר בלתי אמצעי והיכרות ממושכת, נוכחנו לראות כי הארגון הצבאי פועל במכוון כקואליציה רופפת וזמנית של תת-מרכיבים, שאין ביניהם קשר משמעותי. למרות זאת, נראה כי עוצמתו של הארגון החדש שנוצר – יחידת "אינסטנט" – לא נפגעה. נראה כי לכידות היא תוצר של תפיסת ההפעלה הצבאית והאילוצים המבצעיים שמולם מתמודד הארגון הצבאי בעת קרב, הן בעימות מודרני והן בעימות פוסט-מודרני. המחקר מנסה להסביר את הדינמיקה החברתית המונחת בתשתית התארגנות זו. ההסבר העיקרי מתמקד בדפוס פעולה של צוותי עבודה זמניים המחייב יצירה מהירה של אמון הדדי. גישה זו מוצעת כחלופה לגישה המסורתית ללכידות ביחידות צבאיות, והיא מבליטה את הפער שבין מצבי שגרה למצבי חירום בפעולת הארגון הצבאי (מתוך המאמר).