חוק המצוינות הנדירה: הפריון המדעי של הזוכים בפרס ישראל במדעי החיים ובמדעים המדויקים

בכל שנה משרד החינוך מכריז על עשרה זוכים בפרס ישראל, ובהם עד שבעה מדענים ואנשי רוח ממערכת ההשכלה הגבוהה. מחקר זה בוחן את מספר הפרסומים של הזוכים בפרס ישראל במדעי החיים ובמדעים המדויקים, מתוך התבססות על תיאוריה שניסח המתמטיקאי לוטקה בתחילת המאה הקודמת, ולפיה האקדמיה מבוססת על "חוק המצוינות הנדירה". לדבריו, בכל אוכלוסיית מדענים יש קבוצת מצוינים קטנה שמספר פרסומיהם גדול הרבה יותר מזה של שאר המדענים, או במילים אחרות: את המדע מובילה אליטה מצומצמת, המפרסמת כמות פרסומים יוצאת דופן, ואילו תרומתם של שאר המדענים למחקר המדעי הכולל פחותה הרבה יותר. המחקר הנוכחי מציג מקרה מבחן מיוחד לחוק זה ובוחן את השלכותיו על התקציב בישראל. באופן ספציפי המחקר בוחן את הישגיהם של חוקרי האליטה המדעית בישראל ושואל: האם "חוק המצוינות הנדירה" חל גם על קבוצת הזוכים בפרס ישראל במדעי החיים ובמדעים המדויקים? האם גם בקבוצת המצטיינים ביותר נמצא קבוצה קטנה יותר של חוקרי-על שאחריהם משתרכים שאר החוקרים המצטיינים? ואכן, מן המחקר עולה שאת 46 הזוכים בפרס ישראל במדעי החיים ובמדעים המדויקים מובילה קבוצת עילית קטנה ובה ארבעה חוקרים, המפרסמים מספר יוצא דופן של פרסומים ביחס לשאר החוקרים - מצטיינים אף הם - שפרסומיהם מעטים הרבה יותר. אף שכשמשווים את קבוצת הזוכים בפרס ישראל במדעי החיים ובמדעים המדויקים לקבוצות חוקרים אקראיות אחרות, נמצא שקבוצת הזוכים בפרס ישראל היא קבוצת מדענים פורייה בצורה יוצאת דופן - בכל זאת גם בין חבריה שלה חל "חוק המצוינות הנדירה". לממצאים אלו חשיבות רבה בתקצוב המוסדות להשכלה הגבוהה ובקביעת שכר המדענים, לדוגמה: רוב מוסדות המחקר מניחים שיש שוויון יחסי בפריון חוקריהם, ולכן יש להם הסדרים שוויוניים יחסית בפיזור משאביהם, אך הממצאים בדבר הנדירות היחסית של מצוינות במדע מעלים שאלות ניהוליות מן הדרגה הראשונה ומזקיקים דיון פנים-אקדמי באשר לרמת הצטיינות, למריטוקרטיה, להערכת המדענים ולתגמולם. Every year, the Ministry of Education announces the ten winners of the Israel Prize, who include up to seven academic scientists and intellectuals. The current study explores the output of these outstanding scientists, with a focus on Israel Prize recipients in the STEM fields. The study examines the theory of Lotka, a mathematician who formulated, in the early twentieth century, a basic “power law” with regard to academia. According to Lotka, a minority of scientists are responsible for the majority of scientific publications. He claimed that every group of scientists has a small cadre of outstanding individuals who produce singularly notable outcomes. According to this law, science is led by a small elite that produces most of the publications, while the majority of scientists contribute a small fraction of the overall scientific output. The current study presents a special case study of this law. It examines the achievements of a group within Israel’s scientific elite and asks whether Lotka’s law is also true of Israel Prize laureates. Do even the most outstanding scientists have among them a smaller leading group of top-notch scientists, followed by “more ordinary” exceptional scientists? The study indeed indicates a “locomotive” of four scientists within the group of 46 Israel Prize laureates in the STEM fields, who authored an extraordinary number of publications, while a large number of scientists - who are also exceptional - produce much less than these superperformers. In comparison to random groups of scientists, all recipients of the Israel Prize in the STEM fields are part of an unusually prolific group, yet “Lotka’s locomotive” was identified even among them. Hence, Lotka’s theoretical law - which sociologists of scientific knowledge have designated the “Matthew effect” has been corroborated in this extreme case as well. These findings are very significant. For example, most institutions assume that the productivity of their researchers is relatively equal, and therefore resources are allocated on a relatively equitable basis. The findings raise important management questions, and call for an intra-academic debate on issues of excellence, meritocracy, evaluation, and compensation.