השחתת עצים בראי היהדות: בין מיסטיקה להלכה נורמטיבית

דימוי האדם לעץ או לחלקים ממנו הוא מוטיב מקובל ונפוץ בתרבות האנושית בכלל ובמורשת היהודית בפרט. זהות רעיונית זו התפתחה, ככל הנראה, על רקע נקודות דמיון רבות ביניהם. השיטה הדידקטית של העברת מסרים חינוכיים לאדם באמצעות עולם הסמלים הביאה פעמים רבות לדימוי האדם לצמח או לבעל חיים. אולם במהלך הדורות חל תהליך הפוך - העץ הושווה לאדם, ולא רק באופן ערטילאי, אלא גם כזהות ממשית, שקיבלה משמעות בחיי היומיום. מכאן, שמעמדו הסמלי-מטפורי והמעשי של העץ בלט באופן יוצא דופן לעומת מעמדם זה של בעלי החיים. במאמר זה נעמוד על שורשיה והתפתחותה של זיקת העץ לאדם במקורותינו, תוך שימת דגש על השפעתה של זיקה זו על החיים הדתיים המעשיים – התגבשותו של איסור השחתת עצי מאכל. ננסה להצביע על העובדה שהשוואת העץ לאדם לא הייתה בבחינת יצירת "סמל" גרידא, אלא רעיון שקיבל ברבות הימים משמעות מעשית בהלכות ובמנהגים יהודיים. זאת ועוד, נראה כי איסור השחתת עצים ינק את חומרתו היתרה מעולם המיסטיקה היהודי ושתכניו של האיסור חלחלו אל עולם ההלכה הנורמטיבית. (מתוך המאמר)