הסיכון הכפול בדיני הסגרה בישראל: על הדדיות וזכויות אדם בהליכי הסגרה

דיני ההסגרה של המשפט הבין-לאומי בכלל, וכפי שהם באים לידי ביטוי בישראל בפרט, יוצרים קשר בין שני אינטרסים מנוגדים: מחד גיסא, האינטרס של כל מדינה המעורבת בהליך ההסגרה לקיים את הדין המקומי, ומאידך גיסא, ההכרה ההדדית של המדינות המתקשרות בהסכם ההסגרה בחשיבותו של שיתוף הפעולה ביניהן במיגור הפשיעה הבין-לאומית . נוסף על כך, בהיות דיני ההסגרה רכיב של המשפט הבין-לאומי, הם חשופים להשפעותיהן של מגמות כלליות על התפתחותו של משפט זה, אשר עלולות לעמוד במתח עם האינטרסים העומדים בבסיסו של הליך ההסגרה. כל הגורמים הללו באים לידי ביטוי בשאלה מהו, במסגרת הליך ההסגרה, מקומו של עקרון הסיכון הכפול, אשר משמעותו, בתמצית, היא שאדם לא יעמוד בסיכון משפטי יותר מפעם אחת בגין אותו מעשה עברה. האם הסיכון הכפול, בהיותו עקרון יסוד בשיטות משפט רבות, עשוי לשמש עילת-סל למניעת הסגרה נוסף על הסייגים הקבועים בחוק או באמנות הסגרה? כמו כן, האם יש בכוח של מגמות מודרניות בהתפתחות המשפט הבין-לאומי, ובראשן עליית קרנו של משפט זכויות האדם הבין-לאומי, להשפיע על מעמדו של עקרון הסיכון הכפול במסגרת דיני ההסגרה? במאמר זה נעסוק בשאלות כלליות אלה, וכן נבחן את המקרה הפרטי של דיני ההסגרה בישראל. (מתוך המאמר)