הנהגת גוש אמונים: אידיאולוגיות שונות במבחן העשייה המשותפת

ספרות המחקר תיארה את תנועת גוש אמונים כתנועה בעלת אידיאולוגיה אחידה, אך מאמר זה מבקש לטעון כי למעשה שולבו בתנועה אידיאולוגיות שונות שבאו לידי ביטוי בזרמים השונים שייצגו חברי הנהגת ההתיישבות. מטרתו של המאמר היא להתחקות אחר המאפיינים האידיאולוגיים של שלושה זרמים שהובילו מנהיגי התנועה: זרם מרכז הרב בראשות בני קצובר, זרם הקיבוץ הדתי בראשות גרשון שפט וזרם בני עקיבא בראשות ישראל הראל. המאמר עומד על ההשפעות, המוטיבציה והמניעים האידיאולוגיים השונים שמאפיינים כל אחת מדמויות אלו, על התרומה של כל זרם להתיישבות ביהודה ושומרון, ועל הדינמיקה בין הזרמים והמנהיגים השונים.הממצאים מלמדים כי ההבדלים בין שלושת הזרמים באו לידי ביטוי בין היתר במניע הרוחני בבסיסה של האידיאולוגיה ההתיישבותית; בהשפעה הסגולית השונה של כל אחד מהם על הנהגת התנועה; בתפיסת המרחב והראייה האסטרטגית של ההתיישבות; ובדעת הקהל כלפי פעולותיה של תנועת גוש אמונים. כך למשל הביא בני קצובר את ניסיונו מהקמת היישוב בחברון, והכריזמה האישית שלו ואמונתו בצדקת הדרך סייעו לקדם את רעיונותיה ומטרותיה של התנועה ולגייס פעילים רבים אליה. בניסיון שגרשון שפט צבר בניהול מוסדות הקיבוץ הדתי הוא תרם לעיצוב מוסדות התנועה. כדובר גוש אמונים, ולאור אישיותו שנתפסה כמתונה ונטולת סממנים משיחיים, הצליח לקרב את דבריו אל לב הציבור הרחב. לישראל הראל היה יתרון כעיתונאי בעל ניסיון שבעזרתו ייסד את עיתון המתנחלים “נקודה”, עיתון שהיה פלטפורמה פובליציסטית וכלי כלכלי למימון הגשמת מטרות התנועה. מן המחקר עולה שאף על פי שברמה המערכתית שלוש תנועות האם לא הגיעו לשיתופי פעולה פוריים, הרי שכחלק מהנהגת גוש אמונים שלושת המנהיגים הצליחו לקדם את מטרות התנועה, מתוך ניסיון ללכת יחדיו וליצור חזית אחידה.