הכנסתם של יוספו פלביוס וסיפור מצדה לשיח ההלכתי

יוספוס פלביוס הוא המקור היחידי לסיפור מרד הקנאים במצדה, וסופם ההרואי בהתאבדות המונית. סוף מר זה לא הוזכר בספרות ההלכה מעולם. מקובל להסביר את הדבר בכך שחכמים היו נגד התאבדות, ולכן לא ראו להעצים מקרה שכזה בהקשר גבורת קרב. ברם, עיון מעמיק מראה כי לחכמים לא הייתה בעיה עם התאבדות אם היא נעשית על רקע דתי, ולא על רקע מדיני או על רקע לאומי. מגמה זו מלווה את מסורת ישראל ההלכתית מאז ועד המאה העשרים. ההתאבדות במצדה אינה מוזכרת, גם לא בדיונים הלכתיים על אפשרות התאבדות, ברם, לאחר קום המדינה, כאשר המיתוס של מצדה הפך להיות משמעותי באתוס הציוני, ואף קרו מספר מקרי התאבדויות מתוך גבורה, כמו מקרה ההתאבדות של אורי אילן, צריך היה לברר אם אפשרות ההתאבדות קיימת במקרי קיצון במהלך קרבות ושבי. אז החלו חכמי הדור לעסוק בסוגיה. הבולטים מכולם היו הרב הצבאי הראשי בזמנו, הרב שלמה גורן, הרב משה צבי נריה, והרב לוי יצחק רבינוביץ. המשותף לכולם, מעבר לעיסוק בסוגיה ההלכתית, היה, ההסתמכות על יוספוס פלביוס וסיפור מצדה כמקור לגיטימי המשמש בסיס לניהול השיח ההלכתי. לראשונה באלפיים שנים האחרונות, נכנס יוספוס פלביוס לספרות הדתית-הלכתית. המאמר יעסוק בכניסתו של יוספוס פלביוס לשיח הדתי, לאחר הדרה של אלפיים שנה, על רקע מדינה עצמאית בארץ ישראל. (מתוך המאמר)