ההתקבלות הציבורית של הסרבנות הצבאית והממד הזהותני של השטחים

מטרתו של מאמר זה היא לבחון את היחס הציבורי לתפיסות השמאל והימין את השטחים, וזאת בהסתמך על התקבלותה הציבורית של "הסרבנות הצבאית האסטרטגית" מימין ומשמאל. הנחת המוצא של המאמר גורסת כי מידת הסובלנות והאמפתיה לה זוכה כל אחד מסוגי הסרבנות בדעת הקהל מעידה על מעמדה של העמדה האידיאולוגית המניעה את הסרבנות: באמצעות היחס לסרבנות הימין, שמזוהה עם הסתייגות מפינוי יישובים והתנגדות לנסיגות טריטוריאליות משטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, ניתן יהיה ללמוד עד כמה נתפסים השטחים כרכיב מהותני בזהותו האידיאולוגית של הימין, וזאת משום שפעולת הסירוב תיתפס כביטוי לקושי מצפוני אותנטי בקרב הנוקטים סרבנות. במקביל, הבעת הזדהות או אף אמפתיה ביחס לסרבני שמאל, המעידים על עצמם כי הם מתקשים, בעת היותם בצבא, לקחת חלק ב"כיבוש", קרי בפעולות שיטור ואבטחה ובפעילות מבצעית ביהודה ושומרון, תעיד על הכרה ב"אחרות" (otherness) שבאותם שטחים ותסמן את ההסתייגות מהשליטה הישראלית בהם ובאוכלוסייה האזרחית הפלסטינית ביהודה ושומרון כחלק אינטגרלי מזהותו האידיאולוגית של השמאל. בנוסף לבחינת מידת הסובלנות והאמפתיה לסרבנות הימין ולסרבנות השמאל, נבחנת במאמר השונות ביחס לכול סוג של סרבנות בקרב כל אחד מהמחנות הפוליטיים בנפרד. גם כאן, הנחת המוצא היא שסובלנות או אמפתיה כלפי סרבנות המייצגת אידיאולוגיה יריבה משקפות את תפיסתה כביטוי לקושי מצפוני אותנטי. הנתונים המוצגים במאמר יאפשרו להבין עד כמה קיימת ציפייה חברתית להרחקתן של קבוצות מן החובה לבצע פקודות צבאיות בשטחים כאשר אלו סותרות את אמונתן ומצפונן; כלומר, עד כמה היחס לשטחים, בין אם בקרב מי שמעוניינים להכילם במרחב הישראלי הריבוני ובין אם בקרב מי שפועלים להסגת ישראל מהם, עבר תהליך של סנקטיפיקציה (Santification) ושל סימונם כרכיב זהותי-מהותני כמו-דתי בפרספקטיבה של דת פוליטית ודת אזרחית.