Abstract
כמו במרבית הדמוקרטיות הפרלמנטריות, גם בישראל קיימת אפשרות לקצר את תקופת הכהונה של הכנסת באמצעות פיזור מוקדם. מחד גיסא, כלי מוסדי זה מכניס מידה של אי-ודאות למערכת הפוליטית ועלול לערער את היציבות השלטונית ואת כושר ההיגוי של הממשלה; מאידך גיסא, ישנן נסיבות פוליטיות שבהן פיזור הפרלמנט והקדמת הבחירות מוציאים את המערכת הפוליטית ממבוי סתום ומאפשרים גיבוש רוב פרלמנטרי שונה והרכבת ממשלה חדשה ויציבה יותר. מאמר זה מנסה לבחון אם במקרה הישראלי החסרונות של פיזור מוקדם עולים על יתרונותיו, זאת בייחוד על רקע טענות שנשמעו בדבר סמכויות היתר של הכנסת, הרשאית להחליט על פיזורה המוקדם. חלקו הראשון של המאמר סוקר את המנגנונים שבאמצעותם אפשר לפזר את הכנסת ופרלמנטים בדמוקרטיות פרלמנטריות אחרות. לאחר מכן אנו מנתחים את אופן סיום הכהונה של 17 הכנסות שכיהנו בין 1949 ל- 2009. הממצאים מצביעים על כך שב-15 השנים האחרונות חלו שינויים משמעותיים בדרכי הפיזור של הכנסת. בניגוד לטענות, שינויים אלה דווקא איזנו את היחסים בין הרשויות באופן שחיזק את מעמדה של הממשלה והעומד בראשה מול הכנסת. זאת ועוד, בניגוד לרושם המצטייר, במרבית המקרים הכנסת התנהגה כ"מבוגר אחראי" ועשתה שימוש מידתי ומושכל בסמכות הפיזור העצמי שלה. (מתוך המאמר)
| Original language | Hebrew |
|---|---|
| Pages (from-to) | 27-50 |
| Number of pages | 24 |
| Journal | פוליטיקה: כתב-עת למדע המדינה וליחסים בינלאומיים |
| Volume | 22 |
| State | Published - 2013 |
IHP Publications
- ihp
- Democracy
- Israel -- Politics and government