מה ציוו במותם? השכול והזמן בישראל

במרכז מאמר זה עומדת השאלה מה ציוו המתים במותם ואיזו משמעות יש לייחס למוות הזה. מחבר המאמר בוחן את דפוסי ההתנהגות של משפחות שכולות בישראל ואת תפיסותיהן באשר למות הבנים. הוא מציג שלושה מודלים מרכזיים של היחסים בין המשפחות השכולות לבין הממסד בישראל. המודל הראשון, "מודל השכול ההגמוני", התעצב במלחמת העצמאות. מחבר המאמר מביא עדויות על משפחות שהיו גאות במות יקיריהן במערכה למען קוממיות העם בארצו. הן היו לנושאות התפיסה הרואה במות הבנים קורבן הכרחי למען המולדת, ולפיכך היו דפוסי אבלן מאופקים וממלכתיים. המודל השני, המכונה בפי מחבר המאמר "סדקים במודל השכול ההגמוני", מאפיין את התנהגותן של משפחות שכולות לאחר מלחמת יום הכיפורים. מפי משפחות אלו נשמעה ביקורת קשה על הממסד, שכן בקרב הציבור רווחה התפיסה שהיה אפשר למנוע את נפילת הבנים. האיפוק והריסון פינו אפוא את מקומם ל"הזמנה לבכי". המודל השלישי, "פרקטיקה של אי אמון", מתאר את התנהגותן של משפחות שאיבדו את יקיריהן בתאונות אימונים ובכשלים מבצעיים בשנות התשעים. זהו היפוכו הגמור של מודל השכול ההגמוני: אין משפחות אלו משרתות את הממסד, אלא מתעמתות אתו בראש חוצות. הן מאשימות את הצבא בהפקרת הבנים וברשלנות פושעת. מאחר שאין להן אמון בממסד, וכדי להשמיע את טענותיהן קבל עם ועדה, הן הופכות בעצמן לשחקניות בעלות משקל בזירה הציבורית, ומטרתן להציב חלופה ראויה למערכת הצבאית הרשמית הכושלת. (מתוך המאמר)