מ"המשפחה הלוחמת" ל"משפחה במלחמה" - מלחמת יום כיפור ועיצוב הזהות הפוליטית של משפחות שבויים וחללים: על פוליטיזציה של יחסי משפחה-צבא

יחסי משפחה־צבא הם קריטיים עבור המדינה, שכן אלה מעצבים את הלגיטימציה למדיניות הפעלת הצבא. לאחר שנים שבישראל יחסים אלה ב"קדמת הבמה" היו "ידידותיים", הרי שמלחמת יום כיפור היוותה קו שבר שהתבטא בעיקר בשינוי בהתנהגות הציבורית של משפחות חללים, כמו גם של משפחות שבויים ונעדרים. אלו אימצו התנהגות חברתית "חדשה" תאגדותן באופן כמו־ממוסד על מנת להתעמת עם הממסד. המאמר בוחן את ההתנהגות הקולקטיבית־אסטרטגית של קבוצות אלו, שעברו מהתנהגות ורטוריקה פומביות הגמוניות לאנטי הגמוניות, תוך שהמשיכו להשתמש בהון הסמלי שלהן לטובת בולטות תקשורתית־ציבורית. רק שהפעם המשפחות עשו כן על ידי מסגורן בראייה קורבנית ולא הרואית, כמו גם חדלו לשמש "תומך לחימה" של הצבא והתאגדו כקבוצות לחץ, כתנועות חברתיות וכמעצבי מדיניות ציבורית הקוראים תיגר על המדיניות הננקטת. התארגנויות אלו נפלו על קרקע בשלה של מחאה אנטי ממסדית ואי אמון מצטבר בממשל ובשלוחותיו. המאמר מתאר את ההתארגנויות התקדימיות מצד משפחות חללים ומשפחות שבויים ונעדרים, ועומד על אתגורן של אלו את יחסי הצבא־חברה באופן כללי. על כן תרומת המאמר היסטורית־פוליטית, כמו גם פסיכו־פוליטית, שהרי לראיית הכותבים מלחמת יום הכיפורים היא אירוע מכונן ביחסי צבא־חברה בישראל באופן כללי, כמו גם ביחסי משפחות השבויים והנעדרים לצד משפחות החללים אל מול הצבא באופן פרטני. (מתוך המאמר)