דוד בן־גוריון ויחסו לגדה המערבית

בהצעה שהעלה דוד בן־גוריון בממשלה הזמנית, שהתכנסה ב־ 26 בספטמבר 1948 , הוא ביקש משריו לתמוך בכיבוש השטחים המשתרעים מלטרון עד רמאללה. הממשלה דחתה את הצעתו. טענת הרוב ( 7:6 ) הייתה שהתקפה תיחשב בימים אלה כפרובוקציה בעיני מדינות העולם ותביא לסנקציות נגד ישראל בחסות מועצת הביטחון. לימים טען בן־גוריון שהדחייה הפכה ל”בכייה לדורות”. חלק מההיסטוריונים פירשו אמירה זו כאילו הצטער על שלא כבש את אזור לטרון–רמאללה בפרט, ואת הגדה המערבית בכלל. האם פרשנות זו נכונה? ננסה לברר. אין ספק שלבן־גוריון היו סנטימנטים לאומיים ונפשיים לכל ארץ ישראל, ובמיוחד לירושלים, אך הוא היה פרגמטי וראה נכוחה את המצב. הגדה המערבית לא הייתה חלק מהאג’נדה שלו, לא בעת ההיא ולא בעת אחרת. הוא לא התכוון לכבוש אותה אף על פי שצה”ל יכול היה לעשות כן, והוא אף היה מודע ליכולת זאת. יתרה מכך, שליטתו של בן־גוריון במהלכי המלחמה הייתה כמעט מוחלטת. אם זו הייתה תוכניתו, הוא היה מוציא אותה לפועל בסופו של דבר. ואולם, היא לא הייתה. כל שביקש היה לכבוש את לטרון ורצועה נוספת מצפון וממזרח לה. משלא ניתן לו, השלים עם כך. הייתכן שבן־גוריון היה משלים עם דבר העומד בניגוד מוחלט לעקרונותיו? לא בטוח. הוא אמנם היה רק ראש הממשלה ושר הביטחון, אך פעל והתנהג כגנרליסמו. שלוש פעמים ציווה לכבוש את לטרון על אף שהגנרלים התנגדו לכך. אז התנגדו. הוא ציווה וכך היה. ייתכן שאם היה חפץ לכבוש את מזרח ירושלים והגדה המערבית היה עושה זאת, אך הוא לא חפץ. המאמר דן גם ביחסו של דוד בן גוריון לתוכניות החלוקה של ארץ ישראל.